עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

מי שמעוניין- tigerlilyblog@walla.com
חברים
LupoSolitarioBlackChamomilealiceDanielleits just me .נוגה
SNOWZipperssomeone to listen..RainJennyLove And Life
BlueDor ishayאיתמר בן ברוךThat girl is meLady In BlackALONE
Im (not) finestarry nightBe Your Own Heroשקדאני יעלme-***
I dont give a F**K ♥אביגילloloSuzanThe Cheshire Catג'ול
חיים של אחרים- סיפור בהמשכים.girl on fireDaniel .FAIRYאליסהHere To Love
הדס . נ .DarkEagleTahelMaskedCatנועהפרים
my nicknameMeshiהכל על ליטמן השווה!!שגיא :)ᶠᶸᶜᵏᵧₒᵤyehav
see from the heartLanaנועהמאיה נוימןYin Yang ☯gamer girl
Lonely guyLoLaכוכב באפלהאפרתBorn To Dielife is sweet
The French Girlעוד מוזרה בעולםsmooth criminalThat girlMakenagirle life
סופרת כוכביםקארינהomerסייג'Nutella GirlBlue Moon
דניאלאיבי#פיגלי_הורן ♥turn wildBig Mouthנערת הגורל
מאיר בוזגלו100% MEShirORIYALIילדת החיםהבלתי נראת
❥AngelK❥עדן מאירtimtamgirlמימיAngal
dreamOnKedishPilacosmicBFFEmo Life
על עצמי

אני לא אוהבת את שמי האמיתי, אז אני מעדיפה שתקראו לי טייגר-לילי, או לילי.
עליי בכללי:
אני בת 17, בכיתה י"א.
אני גרה בתל אביב,
אמא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בת 6.5,
עברתי תאונת דרכים לפני שלוש שנים,
יש לי שני אחים גדולים ביולוגיים, אך עוד שני אחים חורגים גדולים,
הצבע האהוב עליי הוא ירוק,
אני מתבטאת יותר טוב בכתיבה,
אני אתאיסטית,
אני נגד גזענות,
גד התעללות בבעלי חיים (אני לא קונה מוצרי טיפוח בלי סמל ארנב),
אני לא רואה טלוויזיה,
החלום שלי זה לעוף,
אני חולת ספורט,
אני חייכנית בטירוף,
אני לא בוכה בציבור.

על המראה שלי:
הגובה שלי הוא 1.56-1.57, לא בטוחה כבר מרוב המדידות(:
מה שכן, אני נראית אפילו יותר נמוכה (אני פיצית).
רזה אבל לא מאוד,
שיער בצבע חום כהה עם גוונים בהירים בקצוות, גלי, שביל בצד שמאל של השיער,
עיניים גדולות חתוליות בצבע ירוק חזק,
לבנה כמו שלג,
ריסים ארוכים שחורים מאוד,
שפתיים אדומות.

על האופי שלי:
אני לא מלאך, אני לא מושלמת.
אני מאוד חייכנית, אם תראו אותי, הדבר הראשון שתקבלו ממני זה חיוך,
קל מאוד להצחיק אותי, אני מסוג האנשים שצוחקים על עצמם ועל כל דבר שקיים,
אני שקרנית מעולה,
אני לא גאון אבל יש תחומים שאני מבריקה בהם,
אני אסטרונאוטית (מעופפת, חולמת בהקיץ), בשיעורים תראו אותי בוהה באוויר,
אני לוחמת צדק,
קשוחה מבחוץ אבל רגישה מבפנים,
אני לא שומרת כעס בלב, תמיד מוציאה החוצה,
אני לא בוכה הרבה, אך כשאני בוכה אתם תראו הרבה כאב בעיניים שלי.

דברים שאני אוהבת:
ספורט,
מוזיקה,
לצייר,
לרקוד,
לקרוא,
אנשים גבוהים,
בריטים,
שוקולד,
חתולים,
דיסני (הסרטים הישנים),
חיבוקים (אני בן אדם שמאוד מחבק),
בנים,
חיוכים,
צחוק של תינוקות,
חורף,
לנשוך אנשים וחפצים רכים כמו כיסויי פלאפון מסיליקון וכוסות קלקר.
פריקה
21/07/2015 14:08
TigerLily
כרגע
אני פשוט לא יודעת להגדיר את איך שאני.
ניקח שבוע למשל
בשבוע יש שבעה ימים.
ביום הראשון, אני קמה בבוקר.
אני שמחה, אני מרגישה טוב. קצת עייפה.
אני אוכלת בבוקר, אבל לא הרבה, כי אני בדיאטה. שוב.
אני כותבת לאלמוג בוקר טוב, שואלת אותו מה קורה, מה הוא מתכנן לאותו היום, ומתי אנחנו נפגשים, כי אני מתגעגעת אליו, אפילו שזה החופש הגדול ונפגשנו המון לאחרונה.
אני קובעת בספונטניות ללכת לים, אני אוספת שתי חברות, מסיעה אותן עם הג'יפ שלי לחוף שאני הכי אוהבת.
אחרי הים אני חוזרת הביתה. שזופה יותר ועייפה יותר.
ופתאום זה מגיע,
תחושת הריקנות.
אני כותבת לאלמוג הודעה, אך הוא בדיוק באימון, הוא יענה לי עוד שעתיים.
ואין לי למי לפנות.
אני הולכת לראות טלוויזיה, להוציא את המחשבות הרעות מהראש, אך זה לא עוזר, אני עולה לחדר שלי בקומה השנייה ומסתגרת בו עד שאני מפסיקה לבכות.
אלמוג מקבל את ההודעה, מבקש להיפגש איתי כדי להרגיע אותי, אני בוכה בזרועותיו עד שהוא מרגיע אותי ומצחיק אותי.
ופתאום הכל בסדר.
אני קמה למחרת, ביום השני לשבוע, במצברוח טוב.
היום עובר בקלילות, אולי אני עושה אפילו משמרת בעבודה, או הולכת לעשות ספורט.
לעולם לא נשארת בבית יום שלם.
ובשארית השבוע, אני בוכה שוב.
צוחקת שוב.
ושוב בוכה.
אני לא יציבה.
אני גם לא מי שאני, לא הלילי שאתם רגילים אליה בפוסטים הקודמים.
אני כבר לא תמימה כל כך, אני כבר לא שמחה כמו פעם.
הדאגות שלי הן אינן דאגות של ילדה בת 15, אלא הן קצת עמוקות יותר.
במקום:
"הוא אוהב אותי?"
"אני שמנה"
"נשיקה ראשונה"
הגיעו המחשבות:
"מה אני עושה עם החיים שלי?"
"מה אעשה בצבא?"
"מה אעשה בעתיד?"
"אני חייבת לשפר את הציונים שלי כדי שאוכל להתקבל לאוניברסיטה"
ושוב עולה השאלה, פעם אחר פעם,
מי אני?
מי שמכיר אותי יודע שהדבר שאני הכי טובה בו זה לצייר.
אך בציור אין כסף. וצריכים להיות ריאליים, אני רוצה להקים משפחה, אני צריכה כסף.
הציונים שלי לא מספיק טובים בשביל מקצוע ריאלי מאוד.
נכשלתי בבגרות במתמטיקה של 5 יחידות, לעזאזל.
מי נכשל בבגרות במתמטיקה?!
נכשלתי גם במועד ב', אז נותר לי את מועד ג'. וד'.
עד שאני אוציא מעל 70-80, פחות או יותר.
וזה קצת יותר קשה משנדמה.

אם אתם שואלים לגבי אלמוג, מוגי שלי,
חטפתי ממנו לא מעט מכות לאחרונה.
מכות נפשיות, כמובן. הוא לא מרביץ לזבוב.
הוא עשה שטויות, לא בגד בי אך לא היה רחוק משם, והיה נדמה שזה הסוף.
אבל לא. אני סלחתי.
אני שמחה שסלחתי, שלא תבינו לא נכון, אך הכאב עדיין נשאר. מה שהוא עשה, זה היה אחד הדברים הכי משפילים, הכי מורידים את הביטחון, והכי צורבים בלב שאפשר לדמיין.
אחרי המעשים שלו התחלתי בדיאטה, בלטפח את עצמי יותר ויותר, הביטחון שלי ירד בהרבה.
אבל הוא מכפר על מעשיו. זה לא קל לו, במיוחד לא כשכל שבוע אני בוכה לו על מה שהוא עשה לפני חודש, אבל הוא משתדל מאוד ולרוב מצליח.

אני לא אותה לילי המקסימה שאתם מכירים לצערי,
וחלק מפה יודעים את זה גם טוב מאוד.
אני לא מפחדת להגיד את האמת, אני לא מפחדת לנתק קשרים יותר.

הבלוגים הם תחרות, מי סבל יותר בחייו, מי עבר קשיים יותר גדולים.
הרי אנשים נהנים לקרוא סבל, סבל הוא הנושא המרתק ביותר.
והכותבים, כותבי הבלוגים, הם אלו שנלחמים על מעמדם כתומכים הגדולים ביותר, החברים הטובים ביותר של הכותב שכביכול 'הכי סובל'.

סליחה שלא הגבתי על התגובות הקודמות שלכם בפוסט הקודם, אני אעשה זאת,
פשוט לא כרגע.
כרגע באתי לפרוק.




21 תגובות
להיפרד מהדבר הכי טוב שקרה לי?
16/05/2015 14:18
TigerLily
לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה.
לא בזמן הקרוב, לפחות.
אבל מה לעשות.. דברים משתנים.
לצערי.

"אני לא אוהב שהוא נוגע בך."
"הוא רק חיבק אותי מוגי.. אנחנו מכירים מגיל 6 אתה יודע, אין מצב שמשהו יקרה בינינו." אני אומרת לו ברוגע.
"לא יודע.. פשוט לא אוהב שאת בנים אחרים."
"אני מבינה אותך."

יום חמישי
"אני מתגעגעת אלייך"
"גם אני, אבל אין זמן לכלום.. או שאני לומד, או שאני עובד, או שאני מתאמן.. מצטער חיימשלי."

יום שישי, אתמול
"מה אתה עושה היום?"
"אממ..
אני הולך לאכול עם הידידה במסעדה..
היה לה יום הולדת פשוט לפני שבוע."

אני לוקחת ארגז של בקבוקי בירה ריקים מהמחסן שלנו, מסמסת לחברה שלי שגרה לידי, ושתינו הולכות לחורשה הגדולה ליד המתנס השכונתי.
קול ניפוץ.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
אני מנפצת את כל הבקבוקים בארגז, צועקת ובוכה.
חברתי לידי מסתכלת עליי בפחד וברחמים, מאזינה לכל הסיפור.
על איך לחבר שלי אין זמן אליי אחרי שלא נפגשנו כבר חודש, אך למען הידידה שלו הוא מפנה זמן ביום שישי בערב, ביום בו אנחנו נפגשים בדרך כלל.

אני לא יודעת אם זה היה הורמונים, קנאה, או סתם כעס שאגרתי במשך זמן.
אני מניחה שזה היה הכל ביחד.
אבל למרות זאת, אני יכולה להגיד בבירור-
אני כבר לא אוהבת אותו כמו פעם.
נשמע אבסורד, נכון?
אחרי שבדיוק כתבתי פוסט על כמה שאני אוהבת אותו, ואלוהים, כן, אני אוהבת אותו כל כך.
אבל לא כמו אז..

מערכת יחסים היא דבר שיש בה תקופות, עליות וירידות.
ובכל ירידה שהייתה, אמרתי לעצמי: "הכל בסדר.. את תיפגשי איתו בעוד כמה ימים, אתם תצחקו, תתנשקו, תשכבו, והכל יחזור להיות טוב. את בת 17 וחצי כמעט, את ילדה גדולה. את יכולה להתמודד עם הנפילה הקטנה הזו."
אך אני לא בטוחה אם זאת עוד תקופה.
אני ממשיכה לשקר לעצמי שהכל בסדר, להגיד לעצמי שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ושאני זאת שזכיתי.
אך האנשים מסביב אומרים אחרת.
"את שווה יותר ממנו."
"את יכולה להשיג יותר."
"הוא זה שזכה."
ובהתחלה כעסתי.
איך הם מעיזים.
האמנתי שהוא פיסת שלמות שמהלכת לצידי.
אבל זה לא נכון.

כל השנה וחצי הזאת, זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי.
חוויתי חוויות שלא הכרתי, שלא האמנתי שאני אי פעם אכיר.
אך עם זאת, גם סבלתי כל כך.
הפכתי להיות שפוטה של מישהו, אובססיבית, מסוגלת להקריב את חיי שלי ואת חייהם של אחרים רק בשביל אותו בן אדם ספציפי אחד שלא מעריך מה שאני עושה.

סלחו לי שאני כותבת בבלגן, לא הסברתי לכם את מה הוא לא מעריך שאני עושה-
לפני הקשר הייתי "ילדת בנים", כמו שאתם יודעים.
ילדים שכל הסובבים אותה הם בנים.
נפגשת רק עם בנים, מדברת רק עם בנים, ומתאהבת רק בבנים.
אך כשהתחלתי את הקשר עם אלמוג, הוא הביע כעס בכל הנוגע לבנים אחרים ולי.
הוא אמר שהוא לא אוהב את זה,
ואני, עיוורת מאהבה, נעניתי לו ועשיתי את מה שרצה.
ניתקתי את עצמי מן העולם.
קראתי לעצמי, "פרח מוגן".
מותר להתבונן, אסור לקטוף.
התחלתי להקיף את עצמי בבנות, אך זה היה לי קשה מאוד.
בנים בשבילי הם המקום המוגן, המפלט, הרי שאני חיה רק עם בנים.
אני יודעת איך הם מתנהגים, איך הם חושבים, ואיך להסתדר איתם. פשוט הכי נוח לי איתם.
בנות הן יותר תככניות, קנאיות, רכלניות, וגם אני כזאת, אין מה לעשות.
אך עשיתי זאת, למען אלמוג.

אך אלמוג, מצד שני,
לא עשה כלום.
הוא נהנה מהמקום הדומיננטי שלו במערכת היחסים, בנוחות המדהימה שאני משדרת עם כל דבר שהוא אומר לי.
"תקשיבי, ביום שישי אני יוצא עם חברים אז לא ניפגש בסדר?"
"אין בעיה"
"אין עלייך!"
וסיימתי בוכה כל הלילה.

הוא נהנה מהיכולת שלו להיות מוקף בידידות בעוד אני לא מוקפת כלל בידידים, לדבר איתן ואף להיפגש איתן, וכל זה כמובן מבלי לספר לי.
ואתמול, זאת הייתה הפעם השלישית שדבר כזה קרה.
אם לא הייתי שואלת אותו במקרה מה הוא מתכנן לאותו הערב, לא הייתי יודעת שהוא יוצא למסעדה באינטימיות עם אחת מהידידות שלו.
או שאולי כן?

הגעתי הביתה לאחר ניפוץ ארגז הבקבוקים עם חברתי.
הפלאפון מצלצל.
"הלו?"
"לילי אני בא טוב?" אומר חברי לכיתת מתמטיקה בשעה 1 בלילה.
אני נבהלת.
"מה? לא. אממ... אני לא יכולה.." אני אומרת, מהסיבה הפשוטה, שאלמוג לא יאהב את זה.
"אלמוג יהיה בסדר עם זה תאמיני לי. אני על הקורקינט החשמלי, מגיע עוד דקה, תפתחי את הדלת."
אני פותחת את הדלת ושנינו עולים לקומה השנייה ונכנסים לחדר שלי.
"מה קרה יא חולה נפש? 1 בלילה" אני צוחקת.
"ראיתי את אלמוג.. עם איזו אחת. פעמיים ראיתי אותם.
"כן אני יודעת.. זאת הידידה שלו. הם הלכו למסעדה" אמרתי בכעס.
"פגשתי אותו כשהוא היה בדרך אליה, בשכונה, הוא ביקש ממני טרמפ על הקורקינט כשהייתי בדרך ליציאה עם חברים, שאלתי אותו למה הוא לא נפגש איתך." הוא אומר.
חייכתי. תמיד אהבתי את הילד הזה. אפשר להגיד שהיינו החברים הכי טובים אילולא אלמוג.
אנחנו יושבים יחד במתמטיקה, עושים צחוקים ומדברים על הכל. אנחנו מדברים גם בוואטסאפ ובטלפון, אבל לא הרבה, כדי שאלמוג לא יתעצבן.
"והוא אמר שהוא הולך סתם לכמה דקות, משהו קצר" הוא הוסיף.
"ו..?" שאלתי בחשדנות.
"הייתי ביציאה עם חברים, את יודעת, וכשחזרתי ראיתי אותם שוב בשכונה. הוא הסיע אותה על האופניים החשמליים שלה. הוא ראה אותי והוא ממש נלחץ.
הוא נלחץ כי הפגישה שלהם לא הייתה כמה דקות לילי, זה היה אחרי איזה פאקינג שלוש שעות"
השתתקתי.

ועכשיו, אתם שואלים?
עכשיו אני קרועה בין שני צדדים.
הצד שלי שאוהב את אלמוג יותר מכל דבר שאהבתי בחיים,
לבין הכבוד העצמי שלי.
כי זה מה שזה.
הפכתי לשפחת מין ארורה.
אלמוג קורא לי בכל פעם שהוא חרמן, מתגעגע, או שבמקרה יש לו זמן פנוי שהוא לא ממלא אותו עם אחת מהידידות שלו או עם החברים שלו.
וכשהוא קורא לי, אני מפנה את הזמן. אוטומטית.
מבטלת את כל מה שיש לי לאותו רגע.
מבחן, שיעור ריקוד, חברות, משפחה.
הכל אפס כשאלמוג קורא לי.
ואני באה אליו, נענית לו, כמו נתינה טובה.

ועכשיו, אני יושבת פה,
אחרי שבכיתי כל הלילה ושברתי ארגז שלם של בקבוקי בירה ריקים,
ואני תוהה.

כבוד עצמי,
או האהבה שלי אליו?




17 תגובות
אם אתה קורא את זה אלמוג
08/05/2015 22:53
TigerLily
אם אתה קורא את זה אלמוג,
יכול להיות שאני לא כאן.
יכול להיות שמישהו סיפר לך, מישהו שאמרתי לו לעשות את זה, במקרה שיקרה לי משהו, במקרה שאני איעלם.
ויכול להיות.. שפשוט נפתחתי בפנייך כל כך וגיליתי לך את הסוד הכי גדול שלי.
המקום הזה, זה הסוד הכי גדול שלי.
ולמה לא סיפרתי לך על המקום הזה, אתה תוהה?
כי זה מביך.
אתה הרי ריאלי כל כך, אתה יודע.
ואני הומאנית. אני מחוברת לרגש יותר, אתה מחובר לשכל.
זה ההבדל בינינו אלמוגי שלי, אך זה גם מה שמחבר בינינו.
אתה מונע ממני לעוף וללכת לאיבוד בחלל, 'הנסיכה החולמנית' כמו שהרופאה לקשב וריכוז אז קראה לי.
ואני? טוב.. בלעדיי אתה לא יכול בכלל לעוף.

אבל לדעת שאתה יודע שאני כותבת על הרגש שלי, אוי כמה שתשנא את זה. אתה כל כך שונא את הקיטשיות הזאת שזה גורם לי להרגיש רע עם כל "אני אוהבת אותך" שיוצא לי מהפה.
אבל אם קורה מצב כזה, אהוב שלי, שאני נעלמת.. או שאתה כאן כי החלטתי לגלות בפנייך הכל..
יש לי בקשה אחת ויחידה.
תקרא כל פוסט בבלוג הזה.
יהיו כאלה שתשנא, יהיו כאלה שישעממו אותך, אני יודעת.
ואני גם יכולה להצביע בדיוק על איזה תאהב ואיזה תשנא, כי אני מכירה אותך כל כך טוב,
אבל בבקשה ממך, תקרא את כולם.
כתוב פה הכל.
החיים שלי כתובים פה, ביוגרפיה מטורפת של כל מה שרצית לדעת עליי ופחדת לשאול.
אולי זה יפחיד אותך, אבל זה בסדר.. הרי זה כבר לא משנה, אם גיליתי בפנייך את הסוד.
כל האמת כאן. לא הסתרתי דבר.
כשפתחתי את הבלוג הזה נדרתי לעצמי, בבלוג הזה אני לא אשקר, וגם לא שיקרתי אף לרגע.

תשים לב לפוסטים הראשונים שכתבתי עלייך.
כל אחד מהם, אלוהים אדירים.. כל אחד מהם משקף את האהבה הכי גדולה שבן אדם יכול להרגיש.
כמה התרגשות בכל מילה.. כמה רצון היה לי לקפוץ עלייך, לנשק אותך ולחוות איתך את כל מה שחווינו וכמה זמן לקח לי לעשות את כל זה..
אני אומרת לך "אני אוהבת אותך" כל כך הרבה פעמים,
שלפעמים אני מרגישה שזה מאבד מהערך שלו.. ואולי אני צודקת.
אבל כאן אתה תבין שכל פעם שאתה אמרתי את זה התכוונתי לזה מעל ומעבר.
ואתה תבין מה הרגשתי כל הזמן הזה, כל פעם שרבנו וכל פעם שפספסתי את ההזדמנות שלי איתך.
כל כך הרבה עברנו ביחד אתה ואני.. שאני לא יכולה לדמיין כבר את החיים שלי בלעדייך.

לפעמים אני מדמיינת סיטואציות שחבר שלך קורא את זה, במקרה מדפדף באינטרנט ופתאום מוצא את זה ומגלה לך מה הולך פה, ואז אתה תקרא את זה ואחיה בבושה גדולה.
אז לא,
החלטתי לקחת את זה לכיוון האחר.
לכיוון של הגאווה.
שתבין ושתדע.
כן זאת אני, החברה שלך, אנחנו הרבה זמן ביחד.
וכל מה שכתבתי פה, כל זה,
זה באמת מה שאני מרגישה לגבייך.

אז אם אתה קורא את זה אלמוג,
תדע שהכל אמת.
ושאני אוהבת אותך יותר מכל.




10 תגובות
אירוניה
08/05/2015 22:31
TigerLily
אף פעם לא רשמתי על זה כאן משתי סיבות.
1. זה מגוחך.
2. לא זכרתי את הסיפור הזה עד לא מזמן. לפני כמה שבועות ממש.

הכל התחיל בכך שאמא שלי נפטרה.
באיזשהו מובן, כל הסיפורים מתחילים מכך, אתם לא חושבים?
החיים שלי מחולקים ללפני שהיא נפטרה ולאחרי זה.
כי ככה זה, זה דבר שחותך את החיים שלך לשניים.
בתור ילדה בת 6.5, היו לי שתי בריחות, שתי נקודות מפלט אליהן ברחתי בתקופת ההכחשה שלי, שהייתה ארוכה כל כך, שלא רציתי להאמין שאמא שלי נפטרה.
1. אוכל.
2. אינטרנט.
אפשר להגיד שהאינטרנט נשאר עד היום, האוכל קצת פחות, למזלי הפסקתי עם התלותיות הזאת באוכל.
בתקופה שכל הילדים בגילי היו משחקים משחקי רשת משעממים, אני ביליתי את זמני בעולמות ווירטואלים. עם אנשים אמיתיים, אך לא אמיתיים. אנשים שהם אשליה.
אנשים שאני לא יודעת מי הם, והם לא יודעים מי אני.
וזה היה כל היופי שבדבר.
הייתי לומדת לכתוב, כותבת, לומדת לקלל, ומקללת.
והייתי עוברת מצ'אט לצ'אט, מאתר לאתר.
עד שמצאתי אתר אחד שמאוד אהבתי, שם פגשתי אותו.
אלמוג היה השם שלו, כמה שזה אירוני.
אני לא יודעת אם זה שמו האמיתי, לעולם גם לא אדע, אך אני יכולה להגיד שכשפגשתי אותו בצ'אט לראשונה השם שלו היה הדבר הראשון שהתאהבתי בו.
התאהבתי בו עד כלות נשמתי, אפשר להגיד,
עם כמה שזה מוגזם.
הוא היה החבר הכי טוב שלי, הייתי חוזרת כל יום מביה"ס היסודי החל מכיתה ד' והייתי מתיישבת מול המחשב ורק מדברת איתו.

אתם מכירים את התלות הזאת במישהו, שאומרת הכל בשבילכם? 
שהיא מה שמחזיקה אתכם מהשמיים לארץ, כמו כוח הכבידה.
התשוקה הזאת, האובססיה למישהו.. המחשבה שאין אף אחד אחר בעולם מלבדו?
זה מה שהוא היה בשבילי.

וזה מגוחך, אפשר להגיד.
הרי לא ידעתי מי הוא, מה שמו האמיתי, איך הוא נראה או בן כמה הוא.
אך הוא עדיין היווה בשבילי הכל. את כל החיים אפשר להגיד.

עד שיום אחד הוא נעלם.

ובניגוד לסיפורי אגדות או סיפורים יפים עם סוף טוב, הוא מעולם לא חזר. אין לסיפור הזה סוף נשגב עם אותו בן אדם שפתאום הופיע לי בדלת מחוץ לעולם הוירטואלי וחיבק אותי חזק עד שכל הדמעות שלי נספגו בחולצה שלו,
פשוט יום אחד, כשהגעתי הביתה אחרי ביה"ס, חיכיתי לו במקום הקבוע שלנו בעולם הוירטואלי, נרגשת עם החוויות הקשות והטובות שעברתי באותו יום,
והוא פשוט לא הגיע.
אתם רק יכולים לדמיין מה זה, בשביל ילדה בת 8-9, שמה שנראה לה כ-כל החיים שלה, האהבה הכי גדולה שלה, האדם שהיא תתחתן איתו ותבלה איתו את כל שארית חייה, פשוט נעלם.
אפשר להגיד, טראומה של ילדות.

אחרי הרבה בכי, וכאב של פרידה מטופשת שאפילו איננה פרידה אמיתית,
עזבתי את הצ'אטים, את כל האתרי אינטרנט למיניהם,
והתחלתי לחיות את חיי האמיתיים.
ותמיד נשאתי בלבי את אהבתי לאלמוג הוירטואלי, שהציל אותי מהשפל שהייתי בו לאחר שאמא שלי נפטרה, ששיתפתי אותו בכל.
זכרתי את שמו. וזהו. כי לא היה יותר מה לזכור, הרי לא ידעתי עליו כלום.

וכל זה עד שיום אחד,
פגשתי אלמוג אחר.
הרגשתי חיבור מיידי אל אלמוג הזה, בלי לדעת למה.
מעבר לכך שהיו לו עיניים, גבות, אף, ופה. ויכולתי לגעת בו ולהרגיש אותו...
מעבר לכך שהיה לו קול נמוך, וידיים חזקות שמחבקות..
מעבר לכך שאלמוג הזה היה אמיתי..
קראו לו אלמוג.

אלמוג האמיתי ואני כבר כמעט שנה וחצי ביחד.
מעולם לא הבנתי מה הסיבה שבגללה ישר נדלקתי. למה כשהוא הציג את עצמו פתאום הרגשתי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.
כשפגשתי אותו זכור לי מה היה הדבר הראשון שאמרתי לו,
"יש לך שם יפה"
אך לא זכרתי למה אהבתי את השם הזה כל כך..
עד לא מזמן.
שישבתי לי בחדרי ופתאום נזכרתי בסיפור.
האהבה הראשונה שלי, אפשר להגיד.
הראשונה באמת.
נזכרתי באלמוג הישן, אלמוג האחר. 
ההוא שהציל אותי, אף שלא היה אמיתי, ולא הכרתי אותו באמת.
ובכך האהבה הראשונה באמת שלי הפכה לאהבה הראשונה שלי- האהבה הראשונה המוחשית שלי, האמיתית יותר מהכל.
ומאז הצטמררתי כל פעם במחשבה,
האם התאהבתי בו כי שמו אלמוג?
או שזה פשוט צירוף מקרים מוזר?

יפה היא האירוניה.
וסלחו לי על הזיכרון הזה, הוא ילדותי ומטופש. מעין אהבת ילדות מפגרת שכולנו חווינו.
אך מה לעשות.. הכל האמת.



8 תגובות
missed you..
01/05/2015 19:53
TigerLily
הרבה זמן עבר,
מיותר להגיד.
התגעגעתי יותר ממה שאתם יכולים לדמיין, אפילו שזה לא נראה כך.
עברו עליי חודשים לא קלים, רובם היו לימודים. בקרוב גם בגרויות.
חייבת להודות שהשתניתי מאוד, אולי תשימו לב לזה גם בצורת הכתיבה.
עברתי על פוסטים ישנים שלי, וכל כך התרגשתי.
תמימות כזאת שחלפה לה, שמחה שלא נגמרת.
ההתרגשות שהייתה לי בכל עת ומכל דבר, עכשיו זה כבר לא ככה..
להתבגר זה מבאס,
אני לא אשקר לכם.
פגעתי פה באנשים. אפשר לומר כי נטשתי.
אני כבר לא מתלהבת מכל דבר. לא מתרגשת מכל דבר קטן ולא מפחדת כמו פעם.
יש תקופות רעות ותקופות טובות ממש כמו פעם, כמו הפוסטים הישנים שלי.
הלוואי שיכלתי לספר לכם דברים גדולים, דברים שאני עושה או מתכננת לעתיד.
אבל אני בת 17.
אני בכיתה י"א.
אני נכנסת לתקופת בגרויות.
כשהגעתי לפה הייתי בת 15, עוד לא הייתה לי אהבה אמיתית כמו שיש לי עכשיו.
הייתי מתרגשת מכל דבר קטן, הייתי מתלהמת ומתנהגת בצורה ילדותית יותר.
וכשהייתי בת 15 והגעתי לפה התחברתי אל ילדים שצעירים ממני לרוב, כי פחדתי להסתכל על ילדים בגיל 17-18 כי הם נראו לי מתנשאים, ואני לא אתפלא אם גם אני נראית לכם מתנשאת.
אני גדולה ומשעממת.
יש לי רישיון.
יש לי מבחנים.
חברים שלי שותים ומעשנים כל היום.
חבר שלי רק חרמן כל היום.
וזה לא כיף לי, כל הדברים האלה.
אני רוצה את התמימות שלי בחזרה..
אני רוצה להיות בקשר עם אנשים פה ולהיות בלי דאגות שיום אחד אתבגר ואלך לצבא, או שלא אוכל לשמור איתם על קשר כי יש לי מבחנים ואין לי זמן לדבר, כמו שקורה עכשיו בערך.
אני מתגעגעת להתרגשות שכתבתי עליה בפוסט שלי בנובמבר של 2013, ההתרגשות של הנשיקה הראשונה והפרפרים המטורפים שהיו לי בלב.
אין עוד התרגשות.. אני כבר לא נבהלת שמדברים איתי על אלכוהול, סמים, או להזדיין עם מישהו שפגשת בפעם הראשונה. זאת הנורמה אצלנו, וזה מזעזע.
עברתי ניתוחון קטן ביד לא מזמן, משהו פשוט ביותר, הרדמה מקומית ושוחחתי עם הרופאים במשך כל הניתוח. הרופאה אמרה שאני שאני כל כך קלאסית בצורה שלא מתאימה לתקופה הזאת. היא אמרה שאני מתאימה לתקופה הויקטוריאנית, איפה שבנות לבשו את השמלות הנפוחות והנסיכתיות, ושהן היו צנועות ועדינות.
כשהיא אמרה את זה צחקתי מאוד, אך כשחשבתי על זה תהיתי אולי היא צודקת.
אני לא שייכת לאלכוהול.. אני לא שייכת לסמים..
שני האחים הגדולים שלי עושים את זה כל הזמן. משתכרים, מעשנים מריחואנה.. חשיש.. האח הכי גדול שלי לוקח גם נוגדי דיכאון ורטלין.
ואני לא. וזה מוזר אם תשאלו אותי, כי שני האחים שלי קיבלו גם את החינוך של אמא. הם היו גדולים כשאמא נפטרה, אני הייתי כל כך קטנה עד שאני לא זוכרת אותה כלל.
אני לא חונכתי.
אבא שלי לא היה בבית, הוא היה הייטקיסט, האחים שלי שניהם היו בביהס ולאחר מכן בעבודה, אני חינכתי את עצמי אפשר לומר. ואני לא אומרת זאת בהתנשאות אלא בכאב כי זאת האמת והלוואי שלא היה כך.
אז לחשוב שאפילו אחיי הגדולים שייכים לנורמה המזעזעת שקיימת היום.. גורמת לי לשקול את החיים מחדש.
הלוואי והייתי אותה ילדה בת 15 שרק הגיעה לכאן.
נטולת דאגות, תמימה כל כך.. חיה בבועה מדהימה.
אך זה לא כך.
ואני צריכה להתמודד עם זה.
אני מבינה את אלה שרוצים להתבגר, כי גם אני רציתי.
אבל לא הכל מה שהוא נראה.
אני לא אהיה פה כנראה עוד הרבה. אני מצטערת. אני צריכה לסיים את השנה הזאת הכי טוב שאני יכולה. אני רוצה תעודת בגרות טובה, לצערי זה הפך לשאיפה הגבוהה ביותר שלי.
אבל אני אחזור.


אין תמונה הפעם.
ואין סרטון..
אין כלום, תכלס.
19 תגובות
tattoo?
21/11/2014 19:11
TigerLily
להישאר הילדה הטובה? הקטנה והחמודה של אבא?
זאת שמקשיבה לכל מילה שהוא אומר?
או לעשות משהו, לשם שינוי, שאני רוצה? שאני יכולה?

קעקוע.
חשבתי על זה בערך כל החיים שלי,
אבל לאחרונה זה החל לבלוט יותר מבין המחשבות.

איזה קעקוע?
של אמא.
לא ציור שלה,
אלא משהו שיזכיר לי אותה. משהו מיוחד, קטן, לא במקום בולט מדי ולא נועז מדי.
משהו יפה.. מיוחד.. שיגרום לי להתגאות בכך שהייתה לי אמא מדהימה, כל כך מדהימה עד שקעקעתי את זה על הגוף שלי.

אני בת 16 ותשעה חודשים, עוד מעט 17, לפי החוק מותר לעשות בלי אישור הורים מגיל 16, בהצגת תעודת זהות.
כשדיברתי על זה עם אבא, התשובה המיידית שלו הייתה "לא".
"לא", "לא", "לא" ו"לא".
"לילי, אני קודם כל נגד קעקועים,
ודבר שני אני אחראי עלייך ולי מותר להחליט עלייך. ואני אומר לא."

מכירים את ההרגשה הזאת כשאומרים לכם לא, ואתם עוד יותר רוצים לעשות את זה?
כן.. זאת אני.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה כנגד אבא שלי, זה העניין.
אני רוצה לעשות את זה בתור משהו יפה, משהו שיזכיר לי את אמא..
חשבתי שאבא ישמח..

מה כדאי לי לעשות..?
להיות הילדה הטובה, שמקשיבה לאבא,
או הילדה הרעה, שעושה מה שבראש שלה, בלי שאבא ידע..?
32 תגובות
עבר הרבה זמן אה? יותר מדי..
21/11/2014 18:37
TigerLily
כן..
יותר מדי זמן.
האצבעות שלי כבר לא רגילות לתחושה הזאת של המקלדת, לקרירות הזאת.
נעלמתי.
אתם שואלים את עצמכם למה אני מניחה..
אתם מצפים למשהו מטורף, שנכנסתי לדיכאון, שעברתי לגור במדינה אחרת, שהשתניתי לגמרי, שאני לא אוהבת אתכם יותר, שאני לא רוצה להיות בבלוג הזה.
אז לא, לא, לא, לא, ולא.
הסיבה העיקרית היא שפשוט לא היה לי זמן..

כיתה י"א.
שמעתי הרבה סיפורים על הכיתה המחורבנת הזאת.
"השנה הכי קשה"
"בגרויות"
"מלא חרא"
וואלה, הכל די נכון.
אני בסיטואציה בחיים שלי של לקום בבוקר, ללכת לבית ספר, ללמוד, לחזור הביתה, ללמוד עוד.
כל פעם יש מבחן ללמוד אליו.
כל דקה פנויה הופכת לקדושה, וכשאני תוהה מה לעשות בדקה הזו, זה או לעשות ספורט או לישון.
ההרגשה שלי? דיכאון.
ללא ספק דיכאון.
רציתי שזה יהיה פוסט משמח, פוסט מרגש, פוסט מצמרר..
אבל לא.
אין לי.. אין לי כלום.
אין לי שום דבר.
אני אותו בן אדם בדיוק, אותה ילדה נמוכה וחייכנית שהייתה פה לפני הפוסט הזה.
אבל אני אותה ילדה נמוכה וחייכנית שהבית ספר השתלט עליה.

אני מתחצפת למורים כל כך.. אני לא מסוגלת איתם יותר.
הם מורידים לי בציונים, עוד ועוד, עד שלא נשאר לי בשביל מה ללמוד בכלל, הרי הכל יורד על ההתנהגות שלי.
הם לא מעריכים אותי.
המסגרת הזאת היא לא בשבילי.
קשה לי.
וקשה לי.
וקשה לי.
ואני אומרת לאלמוגי, אלמוגי שלי.
אם תהיתם, הוא עדיין הדבר היקר ביותר שיש לי.. ועוד יומיים אנחנו שנה ביחד..
פאקינג שנה שלמה.. זה לא אמיתי.

אני אומרת לו שקשה לי, אבל הוא לא מבין.
הוא אומר לי שהוא מבין אותי, אבל שאני צריכה לשלוט יותר על הפה שלי.
זה דברים שאני יודעת כבר אלמוגי שלי.. אבל אתה לא מבין?
אני לא מסוגלת.
איך אני אמורה להתייחס בכבוד אל בן אדם ששם עליי זין?
שהמורה צוחקת עליי מול כולם. וכולם צוחקים יחד איתה..
שהמורה אומרת לי שלא ייצא ממני כלום, ושמהחבר הטוב שלי שיושב לידי ייצא משהו מדהים.
אני חוזרת הביתה ובוכה..
אני מרגישה שאין לי אושר.. אני מרגישה שהציונים שלי כבר ככה גרועים, אז בשביל מה להתאמץ, בשביל מה ללמוד?

אני ילדה חכמה.. יש לי חלומות, יש לי שאיפות.
אני טובה בציור.
אני מחוננת בחשיבה בלתי מילולית.
הכושר הפיזי שלי מצויין.
אני מבינה בכל מה שקשור לתזונה ולבריאות.
וזין, אני לא מפחדת להגיד את זה.
אולי זה להשתחצן, אבל לכל בן אדם יש את התחום שהוא טוב בו, לא ככה?
ואני חושבת שאסור לו לפחד להגיד את זה.
אני חושבת שלהפך, הוא צריך להתגאות בזה.
גם אנשים שהם פחות יפים, פחות יוצלחים מבחינה חברתית או כלכלית או כל דבר אחר,
לכל אחד יש את הדבר שהוא טוב בו, והוא צריך לצעוק את זה לעולם, שהעולם יעריך אותו על מה שהוא ולא ישנא אותו על מה שהוא לא, ושלא יוותר הבן אדם על החלומות שלו, לעולם.
אבל לצערי,
לא הרבה אנשים עושים את זה.

אני לא עוברת בית ספר.
אני לא מוותרת.
אני גם לא אתן להם להעיף אותי.
אני אשאר מי שאני, 
אני אשאר החצופה,
אני אשאר הזאת שעומדת על שלה.
ואני אשאר גם פה, משפחה שלי..
אני לא עוזבת.
לא בזמן הקרוב.

23 תגובות
שנה עברה
27/07/2014 12:56
TigerLily
שנה עברה,
מאז הפעם הראשונה שכתבתי כאן.
חודש יולי, אני לא אשכח אותו אף פעם.
הייתי בדיכאון, הייתי בשפל המדרגה,
הייתי לבד, הייתי עצובה.
לא הייתה לי חתולה יותר, לא היו לי חברים יותר,
לא היה לי שום דבר.
ואז הגעתי לכאן, והתחלתי לפרוק את כל מה שהיה על הלב שלי.
ואתם, אתם הייתם כאן ועודדתם אותי להמשיך.
ישבתי וכתבתי לכם על כל חיי, על דברים שאני לא מספרת לאף אחד.
חלקתי אתכם את הרגשות שלי, את ההתרגשות שהייתה לי עם מוגי, על ה5 שעות בים, ועל כל התמימות שהייתה ונעלמה.
זה משעשע אותי.. משעשע וגם קצת עצוב, לא?
לחשוב שהכל היה תמים וטהור,
כל נגיעה, כל חיבוק היה קסם, ונשיקה? נשיקה הייתה החלום.

אבל שנה עברה..
ואני שוב יושבת כאן.
מתמודדת עם דיכאון, שוב, עדיין עצובה לפעמים.
אך יש לי חתול חדש, יש לי חברים חדשים.
ואתם עדיין כאן, אתם עדיין מעודדים אותי להמשיך. זה מדהים אותי כל פעם מחדש..
ועם מוגי שלי? התמימות אכן נעלמה, כל מגע נהיה בנאלי, נשיקה הפכה שוות ערך לחיוך- משמחת ושגרתית.
אך הגשמתי את החלומות, יש לי הכל..

אני עולה לכיתה י"א, יש לי הרבה פחות זמן פנוי..
במקום לבלות את החופש באגרוף כמו בשנה שעברה, אני מבלה אותו בלעבוד וללמוד לתיאוריה.
אני מלצרית, דרך אגב.
זה קשה, אני לא אשקר..
אך עוד חודש זה נגמר, ואז כיתה י"א, הסיוט שלי יתחיל.
אני לא ילדה של מסגרות, מי שמכיר אותי יודע.
לא מסוגלת לשבת בשיעור, לא מסוגלת להיות נחמדה למורים.
אני חצופה, אני חסרת בושה.
ואני די עושה מה שבא לי..

אבל אני מניחה שאצטרך להתמודד,
שאני רק אעבור את השנה ואקבל ציונים טובים..
רק עוד שנתיים, זה עוד לא נקלט.
ואני מאחלת לכולם בהצלחה, דרך אגב..
אני לא אגיד לכם "תלמדו, זה חשוב" כי תעשו מה שבא לכם, אבל אני אגיד את האמת, בשביל להצליח צריך ללמוד.. גם אם זה חרא. ואולי בביה"ס הם לא מלמדים את הכלים האמיתיים לחיים, כי הם באמת לא, אבל הם מכינים אותך, ואת הרוב אתה לומד בעצמך.

וגם רציתי להגיד לכם תודה..
כי בלעדיכם לא הייתי כאן, ולא הייתי עוברת את השנה הזאת, ולא הייתי מגשימה את החלומות האלה.
תודה שהייתם לצידי, תודה שעודדתם אותי להמשיך.
כי אני ממשיכה..
אוהבת אתכם משפחה שלי.


56 תגובות
depression
13/07/2014 22:57
TigerLily
אני ערה.
העיניים שלי צורבות מרוב דמעות.
אני משפשפת אותן בחוזקה לפני שאני מנסה לפקוח אותן שוב.
אני פוקחת אותן לאט.
מה זה?
איפה אני?
שחור.
מה קורה כאן?
אני ממצמצת, משפשפת את עיניי שוב.
עדיין שחור.
אני נשענת על ידיי כדי להתיישב, אני מרגישה אדמה בוצית ולחה בין אצבעותיי.
אני מתחילה להתנשף במהירות.
יכול להיות שהתעוורתי?
מתחיל שוב הצליל. צליל צורם שמקפיץ את לבי.
אזעקה.
שוב האזעקה המוכרת לכולנו, שמלווה אותנו בימים האחרונים יותר מדי פעמים.
שוב דפיקות לב. שוב קוצר נשימה. שוב סחרחורת. שוב כאב חד בחזה.
הכל משתלט עליי, בעת ובעונה אחת.
שטח מוגן. חפשי שטח מוגן.
אני מגששת בשחור, בחושך.
זוחלת בזהירות בעוד מושיטה יד אחת קדימה, כדי למצוא משהו להיאחז בו, להסתתר בו, הקוצר נשימה מקשה עליי.
שום דבר.
כל מה שאני מרגישה הוא האדמה הבוצית הזאת, מלכלכת את גופי.
האזעקה מפסיקה.
אני נשכבת במהירות, מחבקת את ראשי עם ידיי, עוצמת את עיניי בחוזקה ומחכה לבום...
אבל לא קורה כלום.
דמעותיי מתחילות לזלוג מזוויות עיניי.

באותו רגע התחלתי לשמוע קול.
קול מוכר שאני יכולה לזהות מקילומטרים. לבי קפץ.
התרוממתי במהירות.
זה מוגי שלי.
"אלמוג!!!!" אני צורחת כשקולי שבור ואני ממשיכה לבכות.
אלמוג תעזור לי!!!!! אני כאן, בבקשה!!!!"
אבל הוא לא שומע.
הוא לא כאן. הוא מרוחק.
עם מי הוא? אני שואלת את עצמי.
למה הוא לא כאן בשבילי?
ושוב הדפיקות לב האלה, הן לא נגמרות..
והנה הקול שלו שוב, רק שעכשיו הוא נהיה ברור.

"לילי.. די להיות לחוצה, זה רק מבחן"
"אני מצטערת אלמוג.. אני נלחצת ממבחנים.." אני נזכרת בשיחה שלנו כאילו הייתה לפני רגע.

"לילי, את באשפוז?! את רצינית?!"
"אלמוגי זה כלום.. הם אמרו שזה רק התקף חרדה.."

"למה את עצובה כל הזמן? איפה החיוך?"
"אני לא יכולה להישאר שמחה לנצח.."

עוד שיחות ועוד שיחות שהיו בעבר, עולות לראשי ותוקפות את לבי ורגשותיי.
קולו מנקר את לבי, גורם לי להרגשת געגוע ומועקה, במוחי מופיעה כל הזמן השאלה: "למה הוא מרוחק כל כך? למה הוא לא פה איתי?..
ולפתע הקול האהוב הלך ונעלם.
"רגע מה זה?! אלמוג? תחזור!! תעזור לי!
אבל למה אתה כל כך מרוחק?
זה עושה לי רע אלמוג.. תבין..
בבקשה...
בבקשה."

בום בום. בום בום. בום בום.
כל כך מהר.
הלב שלי מאיים עליי.
הדמעות ממשיכות, והכאב בחזה רק הולך ומתעצם, כמו סכין שמפלח את פלג גופי העליון.
מנסה לנשום עמוק, מנסה להירגע, אך אני לא יכולה. הקוצר נשימה משתלט.
אני נשכבת ועוצמת את עיניי, מחכה שהכאב הזה ייגמר, ושאני אקום עוד מעט בחדרי, שוכבת על מיטתי תחת אוויר המזגן הצונן.

"שלום לך" קול ערמומי בוקע מן השקט.
אני קמה בבהלה.
"מי זה?? אתה יכול לעזור לי אדוני, בבקשה??"
"תביטי בי." אומר הקול הערמומי, גם הוא נשמע מוכר.. אך אני לא מצליחה להיזכר מאיפה.
"אני לא רואה דבר.." אני לוחשת.
"אולי כי את לא מסתכלת.." אומר אותו קול ערמומי.
רגע, הקול הזה נשי.. אני חושבת לעצמי.
זאת אישה. ילדה?
נקודת אור מסנוורת.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה למראה המסנוור.
כשאני פוקחת אותן, נקודת האור אינה עוד נקודה, היא הפכה צורתה לבן אדם.
כן.. זאת בת. אני לא רואה את פרצופה, כולו היה עשוי מאור, אך קימוריה המוארים בלטו.
"איפה אני? מי את?" התבוננתי מסביב, הכל עדיין היה שחור למרות האור המסנוור שהאיר אותו.
"את? את בין דחק לדיכאון"
"בין דחק לדיכאון? למה הכוונה, דיכאון זה לא מחלה??"
"כן, התכוונתי, את בין שני הדברים הללו, את סובלת מהפרעת דחק, אך גם בדיכאון. מצב ביש, יקירתי"
לבי התכווץ. יופי, עוד משהו שהתווסף לרשימת הדברים הדפוקים בגופי. "יש לזה תרופה..?"
"אולי.." יכלתי לשמוע את החיוך בקולה.
"ואולי לא."
"זה מצחיק אותך??" אני שואלת בזעם.
"למען האמת כן, לילי, העובדה שאת מבקשת תרופה נגדי משעשעת אותי מעט"
"מה זאת אומרת, מי את?" שאלתי שוב.
"אני? אני מופתעת שלא גילית את זה לבד, לילי יקרה שלי." היא צחקה.

"אני הדפיקות לב שלך, לילי.
אני הקוצר נשימה שלך כשהמבחנים מתקרבים,
אני הסכין בחזה שלך כשאת בתור לרופא, לשמוע את החדשות הרעות.
אני הציפורניים שלך כשאת שורטת את עצמך,
אני הדמעות שזולגות לך על הלחי כשאלמוג מכאיב לך.
אני אותו חשק שגורם לך לתלוש את הגבות שלך, ולקלף את ציפורנייך עד שנותר במקומן רק בשר.
אני את, לילי."

האור נדלק לפתע.
הראייה חזרה. הכל ברור פתאום.
אני בחדר שלי, יושבת על הרצפה,
מביטה בהשתקפותי במראה.
הנערה שבמראה מתאפיינת בשיער מבולגן, עיניים נפוחות ואדומות מרוב הדמעות,
סימני שריטות על הפנים, ציפורניים קצרות ומכוערות, וגבות דקות כל כך עקב התלישה האיומה.

"ואני תמיד אהיה פה בשבילך" היא קורצת.
אז זה סיפור "קצר" על ההרגשה שיש לי לאחרונה.
סליחה שנעלמתי,
התגעגעתי אליכם, משפחה.

ורובנו סובלים מטילים לצערי,
 אני מקווה שזה יעבור במהרה ושכולנו נעבור את זה בשלום, הכי חשוב בעיניי זאת האופטימיות.
לבי עמכם.
לילי.













39 תגובות
מוות
01/06/2014 23:46
TigerLily
חריקת גלגלים מחרישת אוזניים.
אני מוטלת על הרצפה.

"כן, אני רואה, זה שבר."
"שבר בצלע מספר 1, בצד ימין."

אני מרימה את חברה שלי.
כאב חד מפלח את בטני. אני נופלת.

"כן.. זה קילה, בקע טבורי, את צריכה ניתוח."

כאב בלתי יתואר. אני נאנקת מכאב ומבקשת שאלמוג יפסיק.

"יש לך התכווצות בלתי רצונית של השרירים באיבר המין, זה מה שגורם לכאב עז בזמן הסקס."

כאב חזק במפשעות כשהיא נוגעת ובודקת.

"יש לך גוש במפשעות, צריך להסיר אותה בניתוח."

יד שמאל רועדת. לא מפסיקה לרעוד למשך שעות.

"חשש לשבץ, צריך לעשות לך סדרת בדיקות. נתחיל בתרופות הרגעה פסיכיאטריות"

קוצר נשימה. דופק מואץ, לא אחיד.

"כן.. זה רשרוש בלב. אני בודקת לך לחץ דם ושולחת אותך לאק"ג, אקו לב, בדיקות דם."

איכשהו..
אני תמיד זאת שחוטפת.
מכל הכיוונים.
זה טיפשי, אירוני.
רוב הזמן אני צוחקת על זה.
"כן.. אני הדפוקה שקרה לה הכל"
אבל בנקודות שבירה כמו אלה..
אני בוכה.
אני בוכה, ובוכה, ולא מפסיקה לבכות.
כמו ילדה בכיינית וחלשה.
אז כן, רשרוש בלב גילו אצלי היום.
זה בסדר, זה לא מאוד מסוכן, אבל אני יכולה לשכוח מספורט בזמן הקרוב.
אני קצת מפחדת ללכת לישון,
אני מרגישה דפיקות חזקות... חלשות.. לא אחידות.. מוזרות.
וקשה לי לנשום... האוויר פשוט.. לא קיים.
ואני בוכה, חושבת על כל החרא שעברתי, כל החרא שאני עוד אעבור.
אני רוצה לפגוע בעצמי. אני רוצה להיעלם.
אני רוצה.. אבל זה לא יקרה.
אני לא אעשה את זה.
אני לא אעשה דבר כזה לאלמוג.
לא אעשה דבר כזה לאבא שלי.. לאח שלי.. לשאר המשפחה שלי.
אני לא אעשה את זה..
אבל אני רוצה את זה.
נמאס לי כבר.
התמונה הזאת לא יכלה לתאר את הרגשות שלי טוב יותר.

58 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
MY MOVIES
•  חומות של תקווה
•  שאטר איילנד
•  המסע המופלא
•  ספרות זולה
•  להרוג את ביל 1,2
•  ממזרים חסרי כבוד
•  המבוך של פאן
•  יומן נעורים
•  מה עובר על גילברט
•  אני והחבר'ה
•  דרקון אדום
•  שתיקת הכבשים
•  חניבעל
•  שר הטבעות 1,2,3
•  היתומה
•  פשע אמריקאי
•  פורסט גאמפ
•  השכן הקסום שלי טוטורו
•  מלך האריות
•  שלגיה ושבעת הגמדים
•  הקוסם מארץ עוץ (1939)
•  ראיון עם הערפד
•  בעל זבוב
•  עלובי החיים
•  כמה טוב להיות פרח קיר
•  בלאדי וולנטיין
•  רוקד עם זאבים
•  the bucket list
•  ים של פחד
•  ירח מר
•  ברבור שחור
•  הניצוץ
•  יוקרה
MAKE A WISH
•  לקרוא המון ספרים
•  להצליח בבגרויות
•  להישאר עם אלמוג לנצח.
•  לאכול ליד בנים בלי להתבייש
•  להרגיש טוב עם הגוף שלי
•  להיות כמו אמא
•  למות בהרגשה שעשיתי הכל
•  ללדת ילדה בשם לילי
למה טייגר-לילי?

מי שלא יודע, טייגר-לילי היא האינדיאנית מפיטר פן.
האינדיאנית השקטה והמרקדת.
הרבה מכאן שאלו אותי.. למה?
למה טייגר-לילי?
היא דמות לא חשובה..

וזאת בדיוק הסיבה..
כל החיים שלי הייתי טייגר-לילי, דמות משנית.

ואני מאמינה שגם לדמויות המשניות האלה,
השונות,
המוזרות,
הנעלמות,
הלא נזקקות,
יש סיפור משלהן..

תהנו.