עברו הרבה שנים.
אני כבר לא ילדה.
אף אחד לא מצפה ממני לטעות יותר.
בעוד שישה ימים אהיה בת 21,
עם מחשבות ודאגות קצת יותר בוגרות משל ילדה בת 15, מתי שהתחלתי את דרכי כאן.
קצת עצוב לי וגם קצת שמח לי לכתוב כאן שוב. זה משחרר, אבל זה אומר שמשהו לא בסדר.
בחורה בת 21 בלתי נראית, שכותבת לחבורה של בלתי נראים.
ואיפה החברים האמיתיים אתם שואלים?
הם נמצאים. לא לדאוג.
הם נמצאים אבל לא תמיד מבינים.
האופי הישן שכולכם מכירים עדיין כאן, שמרתי אותו. אני עדיין אותה ה"לילי" (זה עדיין לא שמי האמיתי).
עיצבתי את האופי הזה קצת.
מה שלא אהבתי הוצאתי, הרבה דרמות מיותרות וילדותיות.
מה שכן אהבתי ניסיתי לשמור, אבל חלק קצת ברח. התמימות, האמונה באנשים, הקסם הזה של הפעמים הראשונות, של האהבה הראשונה שחוויתי כאן וקראתם עליה, הקסם הזה לא כאן יותר.
אם אתם שואלים את עצמכם על אותה אהבה ראשונה, אין כבר מוגי.
מוגי הוא סיפור ישן.
נפרדנו לפני שנה וחצי, שזה לא כזה מזמן ביחס לתקופה שלא הייתי כאן.
הוא לא היה טוב אליי, לקח לי זמן להבין את זה.
הצבא גרם לי להבין שהוא לא האחד, על כך אספר בהזדמנות אחרת.
אני נפרדתי ממנו. זה לא היה קל. הלב הפך לכבד, הרגשתי אותו כל יום.
במשך חצי שנה המחשבות רדפו אותי, לא נתנו לי להעביר יום אחד בלעדיו...
אבל אחרי חצי שנה משהו קרה, וזה פשוט נעלם.
אחרי מוגי הגיע בחור נוסף, בחור מקסים, באמת.
מסורתי, מלא בערכים.
חייכן, אופטימי, עם ריח מטורף.
באמת, יכלתי להסניף אותו שעות.
אבל הוא לא היה זה.
הוא לא הביא לי את הפרפרים, הוא לא גרם לי להחסיר פעימה.
חשבתי שמשהו התקלקל בי, ניסיתי בכוח. היינו שנה ביחד וזאת הייתה שנה מדהימה ומלאת תשוקה ומיניות אבל חסרת אהבה.
גם השנה הזאת הסתיימה.
אחריו הייתה לי סיטואציה חד פעמית. ואז עוד אחת. כי הראשונה לא מילאה לי את הלב.
השנייה גם לא,
ואז הבנתי שזה כל כך לא אני.
התחלתי ללמוד באוקטובר האחרון, אחרי שנפרדתי מהבחור ואחרי שני הסטוצים.
הבטחתי לעצמי- לא עוד.
לא עוד בחורים שמבלבלים אותי, לא עוד קשרים ארוכים. 4 שנים עם מוגי, עוד שנה עם הבחור. חלאס.
ואז הוא הגיע- בחור חדש מהכיתה בלימודים.
זה שהחזיר לי את הפרפרים. הרס לי את כל התוכניות.
זה שלקח לי פחות משבוע להתאהב בו,
זה שהאמנתי שלא אשיג כי הוא פשוט כל כך טוב.
כל כך יפה, חכם, מוכשר, מלא סקס אפיל. כל דבר שהייתם קוראים לו מגרעה- בעיניי הוא היה תוספת לשלמות.
הכל בו פשוט היה בשבילי.
הרגשתי שהוא נועד לי. כבר דמיינתי את זה.
נהיינו בקשר, וישר אחרי הפכנו לזוג. לא יכלתי להוריד את הידיים שלי ממנו.
הייתי איתו בשלושה החודשים האחרונים. קשר אינטנסיבי, מלא אהבה, מלא מיניות, מלא ויכוחים, מלא הכל.
המשפחה שלו אהבה אותי, הוא לא הפסיק לומר לי שמשהו בי שונה, מיוחד.
הוא סיפר לי איך אח שלו הבכור אמר לו, "לא אמרתי לך את זה על אף אחת, אבל איתה, אל תפשל."
סיפר לי איך אמא שלו רוצה כבר להוסיף אותי לוואטסאפ המשפחתי,
איך אבא שלו רוצה שאצטרף לטיול שלהם בחו"ל בסוף השנה.
הוא סיפר לי כמה שהוא אוהב אותי.
כמה שאני טובה בשבילו.
ואז הוא שבר לי את הלב.
;){kind=link}