זה פוסט מסוכן לכתיבה.
פוסט שפותח לאנשים קצת זוויות שונות, פרספקטיבה שונה. לפעמים פותח להם את הגירוי הזה.
אבל בפוסט הזה אני באה לספר לכם את הסיפור שלי.
מה אני עברתי.
ואז תחשבו טוב טוב אם זה שווה גם שאתם, או אנשים שאתם מכירים, יעברו את זה.
פוסט זה מוקדש לילדים שחתכו את עצמם/חותכים את עצמם/שוקלים לעשות זאת/מכירים בן אדם שחותך את עצמו.
ופוסט זה מוקדש בעיקר למישהי ספציפית.
מישהי ששוקלת לעשות טעות.
פוסט זה לא מומלץ לילדים קטנים. תגדירו ילדים קטנים או לא בעצמכם, זה עניין של בגרות, אבל מתחת לגיל 11-12 לא הייתי ממליצה לכם לקרוא את זה.
אז הסיפור שלי מתחיל בסדרת אימה, בשם "סיפור אימה אמריקאי", או "american horror story".
מי שצפה, יודע שיש שם דמות של נערה בשם ויולט.
אני אישית הערצתי את ויולט.
היא סקסית, חכמה, מסתורית ומסקרנת. כל כך נמשכתי אל הדמות שלה, עד שרציתי להפוך אליה בעצמי.
מכירים את זה? את הדמות הזאת שאתם נמשכים אליה, ומייחלים לעצמכם להיות כמוה? ויולט הייתה הדמות הזאת בשבילי. היא הפכה מהר מאוד לדמות נערצת.
וויולט הייתה חותכת את עצמה.
ומשום מה, זה משך אותי.
לא יודעת איך לתאר את זה אפילו.
זה הפך למעין תשוקה משונה כזאת, רצון שלא נשלט.
ראיתי שהיא עושה את זה מכאב, מדברים קשים שעברו עליה.
והו כן, אני יודעת מה זה כאב.
גם אני עברתי לא מעט דברים בעצמי, כפי שכבר סיפרתי לכם.
ויום אחד זה קרה.
רבתי עם חברים שלי, אני חושבת. הרבה רגשות התחוללו לי בפנים, בעיקר כעס עצמי ועצב.
רציתי להוציא את זה.
ובאותו רגע, זה היה כמו בסרטים..
כאילו בצד אחד שלי עמד מלאך, ובצד השני שלי עמד שטן,
ושניהם לחשו לי.
"אולי?"
"לא לא כדאי."
"אולי בכל זאת?"
"לא!!"
"אבל אולי?...."
ולקחתי חפץ חד ואחזתי בו בכל הכוח, עד שהיד שלי החלה לרעוד.
"את הולכת להתחרט על זה.."
"תמשיכי, זה בסדר!"
"אל תעשי את זה לעצמך!"
"גם ויולט עשתה את זה......"
והתחלתי לחתוך ביד שמאל. לאט לאט.
החפץ החד פילח את העור שלי, וגם קצת את הבשר. חוט אדום נוזלי הופיע במקום של החתך.
לא צעקתי. לא השמעתי רעש.
אבל הפה שלי נפער, והתחלתי להתנשף.
ויחד עם זה, באו הדמעות.
אלה לא היו דמעות של כאב ביד. הלב שלי דפק כל כך חזק עד שלא שמעתי או הרגשתי כלום חוץ מזה.
אלה היו הדמעות של הכאב הפנימי.
וזה היה הזמן שלי להוציא הכל.
את החתכים הראשונים הסתרתי עם פלסטרים, עם סווטשרטים, חולצות ארוכות.. מה שלא תרצו.
אבל זה לא עזר.
הכאב לא נעלם.
ובכל פעם שהבטתי בחתכים האלה, נזכרתי.
נזכרתי בכאב הבלתי פוסק, וכל פעם זה כאב לי מחדש.
יום אחד כששוחחתי עם חברה טובה שלי, ראיתי חתך דומה על היד שלה.
שאלתי אותה: "מה קרה לך?"
והיא החלה לגמגם: "אממ.. סתם.. אמ.. נחתכתי."
"עשית את זה לעצמך נכון?"
היא הנהנה.
חשפתי את יד שמאל שלי.
"גם אני."
מצד אחד, זה היה די נחמד שהיה בן אדם שמבין אותי.
בן אדם שלא ישפוט.
אבל מצד שני, החתכים שלה הכאיבו לי.
הרי היא בן אדם כל כך מתוק, מלאת קסם. איך היא עשתה לעצמה דבר כזה?
היא רבה עם ההורים שלה. זהו. למה היא לא הוציאה את זה בצורה טובה יותר?
והבנתי שבאותו רגע שחשפתי את יד שמאל שלי, ובאותו רגע שהיא הנהנה לחיוב כששאלתי אותה אם היא עשתה את זה לעצמה, בעצם גרמנו אחת לשנייה לגירוי הזה שוב.
גרמנו אחת לשנייה לחשוב שזה בסדר, וש"לא רק אני עושה את זה".
שזה נורמלי.
ואני אומרת לכם עכשיו, מניסיון של עוד שתי חברות חוץ ממנה שגיליתי שחותכות את עצמן,
אין דבר יותר כואב מלגלות שבן אדם שאתה כל כך אוהב מכאיב לעצמו בצורה כזאת.
אני יכולה להבטיח לכם שלאבא שלי זה מאוד כאב כשהוא גילה שאני חתכתי.
בנוסף להכל, לחתוך? זה ממכר.
אני לא יודעת כמה פעמים עשיתי את זה, אבל תסמכו על זה שיותר מ5 פעמים.
כל פעם שכואב לך, כל פעם שיש לך את הגירוי הזה.. אתה עונה עליו בצורה הזאת. בצורה הכי גרועה שיש.
תשמעו יקיריי, אין בן אדם שלא היו לו תקופות קשות בחיים. תקופות רעות, זכרונות קשים, דברים שהוא היה רוצה לשכוח.
החוכמה בתקופות האלה.. זה לשרוד.
זה להיאחז. להיאחז בכל מה שיש לך.
גם אם זה בן אדם אחד ומיוחד, גם אם זה חפץ, גם אם זה חלום..
כל דבר שיש לך יחזיק אותך על האדמה!!!
והתקופות האלה עוברות. זה הקטע שלהן, הן תקופות והן חולפות.
אבל ברגע שאתה מסמן על עצמך את התקופות האלה, זה דבר שאי אפשר לשכוח. זה בלתי אפשרי.
ואני מבטיחה לכם, אם הייתה בידי היכולת לשכוח, הייתי עושה זאת.
אבל את הצלקות שלי על יד שמאל, שיזכירו לי לנצח נצחים את הטעות שעשיתי אז, כשהייתי ילדה טיפשה בת 13, אף אחד לא יוכל להעלים.
;){kind=link}