אז אמא שלי..
קראו לה מיכל. היא הייתה נמוכה, קטנטונת כזאת. היה לה שיער חום אדמדם, ועיניים בצבע תכלת, כל כך בהירות עד שהיה אפשר לטעות ולחשוב שזה לבן.
היא הייתה בן אדם עדין, לוחמת צדק, לב זהב, אצילית, הבן אדם הכי טהור שהכרתי.
היא אהבה לעזור, אהבה את שלושת הילדים שלה יותר מכל.
זיכרון מוחשי שלי ממנה הוא ששתינו יושבות על הספה, אני בגיל 4 בערך, והיא יושבת ומלטפת אותי.
הרהרתי בראשי מה הדבר המוזר הנקרא מוות.
שאלתי אותה: "אמא, היית רוצה למות?"
והיא ענתה לי: "לא, מה פתאום, אף אחד לא רוצה למות."
היא הייתה חולה בסרטן. במשך הרבה זמן.
לא סיפרו לי על זה, הייתי כל כך קטנה. כל כך תמימה.
אני רק ידעתי ש"אמא חולה", ושהיא בבית חולים ושם מרפאים אותה. מנסים לפחות.
היא הייתה באה לפעמים הביתה, והייתי רצה ומחבקת אותה. כל כך התרגשתי בביקורים שלה.
ביקרתי אותה פעם אחת בבית החולים.
הייתי צריכה לשים מסיכה על הפנים, ואסור היה לי להתקרב אליה.
המראה היה קשה, לראות את אמא שלי חיוורת וחלשה כל כך, עם עצמות לחי בולטות, שבעבר היו מכוסות בלחיים ורודות ויפות.
בלילה שהיא נפטרה, הלכתי לחדר של אבא יחד עם אח שלי, ושנינו בכינו לו. אמרנו לו שאנחנו רוצים שאמא תחזור.
ולמחרת בבוקר, ה12 לאוקטובר שנת 2004, יום אותו אני לא אשכח לעולם.
אבא שלי העיר אותי, הוא התיישב על המיטה שלי.
הוא הסביר לי שאמא נפטרה, ושהיא הייתה מאוד חולה.
הוא דיבר ודיבר, וכששתק אני רק אמרתי: "אני מבינה."
אבל לא באמת הבנתי.
חשבתי שאמא טסה לחו"ל, ושהיא תחזור עוד מעט. הייתי בטוחה בזה.
לקח לי כמה שנים להבין שהיא לא תחזור.
הלכתי לסלון והיו שם המון אנשים, יותר ממה שהסלון יכול להכיל. כולם בוכים, לבושים בשחור.
אמא, אני יודעת שאת לא שם, ואת לא תקראי את זה, אבל אני רוצה להאמין שכן.
אין יום שעובר ואני לא חושבת עלייך אמא.
יש לי כל כך הרבה לספר לך.
אני חושבת שאת תהיי גאה בי.
פגשתי את החברות שלך, והן אמרו לי שאני דומה לך מאוד, הן אמרו שאני אצילית כמוך.
אני מתגעגעת, ושום דמעות שבעולם לא יספיקו בשביל לתאר את הכאב.
הלוואי הייתה לי עוד הזדמנות אחת בשביל לחבק אותך הכי חזק שאפשר,
ולהגיד לך שאת אצלי בלב לנצח אמא,
ושאני אוהבת אותך,
יותר מכל דבר אחר בעולם.
;){kind=link}